ורנבסקי נ' בנק הפועלים בע"מ

החלטה

בפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מאיה אב-גנים וינשטיין אשר החליטה שלא לחייב את המשיב בהליך זה (צד ג' בהוצל"פ) בחוב הפסוק.

המבקש פתח תיק הוצל"פ נגד המשיב הפורמלי- החייב בתיק ההוצל"פ. במסגרת ההליכים שננקטו הוטל עיקול אצל המחזיק – בנק הפועלים – המשיב בהליך זה. הבנק השיב כי עוקל סך של 54,880 ₪. משהתבקש הבנק לממש את העיקול הודיע הבנק כי יש לו זכות קודמת בכספים שעוקלו ועל כן לא העביר את הסכום המעוקל ללשכת ההוצל"פ.

מאוחר יותר הוטל עיקול נוסף אצל המשיב. המשיב לא השיב לעיקול ולא נענה לבקשה מאוחרת שהוגשה להעברת כספי העיקול.

לאחר עוד מספר הליכים נקבע דיון בבקשת המבקש לחייב את המשיב בחוב הפסוק בשל כך שהוא לא פעל לפי צווי העיקול והמימוש.

קויים דיון ראשון בפני כב' הרשם קטוביץ ובמהלך הדיון אישר כב' הרשם לבנק להמציא אישורים נוספים כאשר לזכות הראשונים שלו על הכספים המעוקלים. הבנק המציא מסמכים נוספים והמבקש הגיב להם. בשלב זה ניתנה החלטה של כב' הרשמת אב-גנים וינשטיין שאפשרה לבנק להגיב לתגובת המבקש, ולאחר מתן תגובת הבנק ניתנה החלטת כב' הרשמת מיום 10.7.11 בה דחתה את הבקשה לחייב את הבנק בחוב הפסוק. על החלטה זו הוגש הערעור.

המערער טוען כי נפלו בהליך מספר פגמים.

הראשון, החלפת רשם באמצע דיון בחייב צד ג' ולאחר שנציג הבנק כבר נחקר בפני רשם אחר.

השני, קביעת הרשמת שלא הוכח שהבנק החזיק בכספים של החייב.

השלישי, קביעת הרשמת שלבנק זכות קיזוז כאשר החייב היה בהסדר עם הבנק לכיסוי חובותיו ולכן לכל היותר יש להתחשב בתשלום החודשי שהיה על החייב לשלם לבנק ולא בכל החוב שלו לבנק.

הרביעי, קביעת הוצאות לטובת הבנק למרות התנהלותו בהליכי העיקול.

המשיב טוען כי החלטת כב' הרשמת היתה נכונה וזאת משום שלפי תנאי פתיחת החשבון היתה לבנק זכות קיזוז כנגד חובות החייב לבנק, ואין ספק שבמועד הטלת העיקולים יתרת החוב של החייב כלפי הבנק עלתה על הסכומים שהחזיק הבנק. המשיב טוען כי לא נכונה טענת המבקש לפיה יש להתחשב רק בתשלום החודשי שהיה חייב החייב לשלם לבנק לפי הסדר אלא ניתן היה לקזז כנגד החוב כולו.

המשיב טוען עוד כי אין בעיה בהעברת הדיון מרשם אחד לאחר שכן בפני שניהם היו כל הנתונים.

המשיב טען עוד כי לבנק היה רשום שעבוד על שיקים מעותדים לכן גם בענין זה זכותו גוברת על זכות המעקל – המערער.

בנוסף טוען המשיב טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את הערעור בשל כך שהוא הוגש ללא תצהיר ובשל כך שהערובה שחוייב המערער להפקיד לא הופקדה במועד והערעור לא נמסר על ידי המערער למשיב במועד.

המערער ביקש להגיש את התצהיר שנשמט, לדבריו, מהערעור ולדבריו הוא ביצע את תשלום הערובה ומסירת הערעור במועד.

הצדדים הסכימו, אם בכתב במפורש ואם בהעדר התייחסות (ראה החלטות מיום 5/9/11) לכך שתינתן החלטה לפי כתבי הטענות, ללא דיון. לאחר עיון בכתבי הטענות באתי למסקנה שיש לדחות את הערעור.

הנימוקים לדחיית הערעור הם אותם נימוקים שבשלהם דחתה כב' הרשמת את הבקשה לחייב צד ג' לפיכך אין מקום להרחיב. נימוקי הרשמת מקובלים עלי במלואם. אין ספק שבזמן הטלת העיקול החובות של החייב בתיק ההוצל"פ כלפי הבנק היו בסכומים גבוהים מן הכספים שהחזיק הבנק. הוכח כי לבנק היתה זכות קיזוז ושעבוד. לפיכך המערער לא הצליח להראות שהבנק החזיק בכספים שאותם היה עליו להעביר ללשכת ההוצל"פ. לא הוכחו טענות המערער לפיהן הבנק המשיך לתת לחייב הלוואות לאחר הטלת העיקולים. טענת המערער לפיה יש לחייב את הבנק בשל אי מתן תשובה לחלק מהעיקולים אין בה ממש שכן הלכה ידועה היא שאי מתן תשובה או מתן תשובה לא מלאה לעיקול אין בהם לכשעצמם כדי להטיל את החוב על המחזיק לפי הוראות סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967.

אין בעובדה שהתיק עבר מרשם אחד לאחר כדי להביא לביטול ההחלטה שכן, ההחלטה לא נסמכת על מתן אימון לעדותו של מאן דהוא. ההחלטה נסמכת רק על המסמכים שהוגשו ולפיכך העברת התיק אינה משנה מהותית על אף שאין ספק שנכון היה שאותו רשם שהחל בשמיעת ההליך יסיים אותו, אם אין מניעה לכך.

כאמור, לא מצאתי פגם כלשהו בהחלטת כב' הרשמת לפיכך מנימוקיה הערעור נדחה.